לואל וועדת עבודות הסעד של האיסט סייד

→ הקודםהבא ←

מאת ד״ר אן מ. פיליאצ׳י

כדי להגיב לפאניקת 1893 יצרה ג׳וזפין שו לואל קבוצה נוספת, ועדת עבודות הסעד של האיסט סייד (ESRWC). הקבוצה, שהוקמה בקיץ 1893, לא שכנה בבניין הצדקות המאוחדות אלא בבית הקהילה האקדמי בלואר איסט סייד, שאליו עברה ליליאן וולד זה עתה ושם התחילה את עבודתה.

עד אוקטובר 1893 ניסחה הוועדה תוכנית לספק עבודה לכמה שיותר מובטלים בחודשי החורף הקרובים. הקבוצה גייסה כסף מעיתונים ומוועדת הסעד של האזרחים. בעבודה עם נציב ניקיון הרחובות של העיר, עד סוף נובמבר 1893 גייסה הוועדה די כסף כדי להציע לגברים עבודה של שעה ביום בטאטוא רחובות. כדי להעסיק מובטלים בעבודה זו חילקה הוועדה "כרטיסי עבודה" לארגוני צדקה, לאיגודים, לבתי קהילה ולכנסיות. הגופים האלה חילקו בתורם את הכרטיסים לראשי משפחות נזקקים מקומיים.

תוכנית כרטיסי העבודה זכתה להצלחה עצומה – מספר מי שרצו כרטיסים עלה בהרבה על מספר הכרטיסים הזמינים. עד סוף דצמבר "הצליחה הוועדה להעסיק כ-150 גברים בניקוי רחובות", "פתחה סדנת חייטות" וציפתה "לפתוח סדנת חייטות נוספת בתוך ימים ספורים, שבה יועסקו חמישים גברים נוספים".

בינואר 1894 הגבירה הוועדה את מאמציה והעסיקה 491 גברים בסיוד בנייני דירות צפופים. בתחילת פברואר 1894, בשם הוועדה, פרסמה שו לואל קריאה לגיוס כספים וביקשה מהציבור לתרום לקרן החירום, ש"בשבוע שעבר סיפקה תעסוקה לכמעט 1,500 איש (בעיקר ראשי משפחות) בטאטוא רחובות, תפירה, סיעוד, קרצוף וסיוד", כדבריה. קרן החירום למתן סעד באמצעות עבודה, טענה שו לואל, "לא תחזיק מעמד זמן רב בקצב ההוצאות הנוכחי", אף ש"ההזדמנות לתת עבודה מועילה" "מורחבת ללא הגבלה בעקבות התוכנית לסייד את מרתפי בנייני הדירות, את הסמטאות, את פירי האוורור ואת חדרי המגורים".

בסוף פברואר פנתה שו לואל שוב לציבור בבקשה למימון, הפעם במכתב למערכת שפורסם בניו יורק טיימס. כעת, לדברי לואל, העסיקה הוועדה "יותר מ-1,200 ראשי משפחות" ובכך פרנסה "יותר מ-5,000 גברים, נשים וילדים…". פרויקט סיוד בנייני הדירות היה מוצלח במיוחד וזקוק במיוחד לכסף – "יש לנו עכשיו שבעים וחמישה גברים בעבודה", כתבה, "אבל נצטרך לצמצם את הכוח שלנו" בלי מימון נוסף. וכדי להחמיר את המצב, "עשרות גברים נדחים מחוסר כסף. יש לנו בקבצים בקשות של יותר ממאה צבעים הממתינים עד שנשיג כסף". הייתה בידם היכולת להציב את האנשים האלה, עם "עבודה של 800 ימים שהוסדרה לעתיד". כל מה שנדרש היה הכסף כדי לשלם עבורה.

נוסף על מימון עובדי כביסה, מנקי רחובות וצבעי בנייני דירות, חיפשה שו לואל גם דרכים להעסיק מי שלא יכלו לעזוב את בתיהן – "הבה נשלח עבודה לנשים ולנערות שאינן יכולות ללכת למפעל", התחננה. כדי לעזור לפועלי ביגוד מובטלים, גברים ונשים כאחד, יצרה הוועדה תוכנית להעסיק אנשים בתפירת בגדים עבור "השחורים העניים של איי הים". עד שפורקה ה-ESRWC באפריל 1894 הוציאה הוועדה 120,000 דולר והעסיקה 3,000 גברים ונשים.

כמעט מהתחלה הסתמכה וולד על ארגוני הצדקה לשעת חירום של שו לואל כדי לעזור לאנשים שבהם טיפלה. במכתב לשיף וללוב שנכתב ב-4 במרץ 1894 ציינה וולד שבגלל האומללות והסבל בקרב מטופליה, "גב׳ ג׳וזפין שו לואל הרחיבה את הפריבילגיות שלנו בסדנת החייטות, כך שעכשיו שנים עשר גברים בשבוע הם ממשפחות המטופלים שלנו – אלה ושמונה ברחוב והעובדים בחדרי התפירה ברחוב דלנסי וכן 'הרמה' מזדמנת ממקורות אחרים מספקים לנו את האמצעי הרצוי ביותר להקלה על משקי הבית שאנו נכנסות אליהם."

נכתב ב-2016