בית המקלט לנוער
מאת ד״ר אן מ. פיליאצ׳י
כשסיימה ליליאן וולד את לימודי הסיעוד ב-31 במרץ 1891, היא לא חזרה לבית הוריה ולא עברה ישירות למשרה אחרת. במקום זאת בחרה להישאר כמה חודשים בבית החולים של ניו יורק, ולעזור למורתה ומנטורית שלה אירין סאטליף להתכונן לקליטת מחזור חדש של תלמידות סיעוד.
אחרי ששהתה זמן ממושך בבית החולים של ניו יורק, לא חזרה וולד לרוצ׳סטר. גם אילו החליטה לעשות כן, החיים שהכירה שם כבר לא היו קיימים. אביה, מקס וולד העדין והאמין, שעליו נשענה תמיד לתמיכה ולאהבה, מת במאי 1891 משבץ. אחרי מותו עברה אמה של ליליאן, מיני, לגור עם בתה ג׳וליה.
בתקופה הזאת של חוסר ודאות עמדה וולד בפני דילמה בשאלה מה רצונה לעשות בחייה. היא רצתה לעזור לאנשים, להועיל. אך אילו הייתה אחות פרטית, משרה שבוגרות רבות נטלו, כנראה הייתה מגבילה את עזרתה למי שיכלו לשלם לה על שירותיה. מצד שני ידעה שאינה יכולה להישאר בבית החולים. שם הייתה נאלצת להיכנע לאותה משמעת שאיתה התקוטטה כתלמידה. היה לה קשה להימנע מלהתבטא נגד בית החולים והרופאים כשחשבה שהם טועים. היא לא יכלה לעמוד בחיים שלמים של שתיקה וציות לפקודות של אחרים. היא הייתה עצמאית מדי לזה.
עוד לפני שנגמרה השנה החליטה ליליאן וולד מה לעשות. כיוון שאהבה ילדים ורצתה לעבוד עם מי שנראו לה נזקקים ביותר, קיבלה משרה בבית המקלט לנוער בניו יורק.
בית המקלט לנוער בניו יורק (NYJA) היה בית יתומים גדול שהוקם ב-1851 בידי אנשי עסקים ואנשי מקצוע שדאגו למספר הגדל של ילדים עניים ללא השגחה שהסתובבו ברחובות העיר ניו יורק. כשהתחילה ליליאן וולד לעבוד שם, היה במקום "מקום ל-1,000 ילדים". חלקם הובאו על ידי המשטרה, לאחר שנתפסו בעבירות קלות כמו שוטטות וגניבה. אחרים הושארו שם בידי הורים חסרי כל שלא יכלו להרשות לעצמם לטפל בהם. רבים מההורים האלה היו אמהות אלמנות.
משך השהייה הממוצע של הדיירים היה שנה עד שנתיים. ילדים רבים באו והלכו מדי שנה. מי שעזבו הוחזרו לא פעם להוריהם, אומצו, נמסרו לאפוטרופוסים חוקיים או נשלחו מערבה ב"רכבות היתומים". מעטים הגיעו לבגרות וכמה "ברחו". לעיתים נדירות מת ילד בחסות המוסד.
בתקופת עבודתה של וולד קלט בית המקלט ילדים ב"בית הקבלה" שלו, שנמצא, לפי הדוח השנתי של 1893, ברחוב 27 המערבי מספר 106. בבית הקבלה העריך בית היתומים את הילדים שהובאו להתקבל. מי שהתאימו לפרופיל שלו עברו לגור בבניינים הראשיים של בית המקלט.
בין 1854 ל-1905 היו הבניינים הראשיים של בית המקלט לנוער ממוקמים ברחוב 176 בין השדרות העשירית לאחת עשרה ("משדרות אמסטרדם עד ברודווי") בוושינגטון הייטס, "בקצה העליון של האי מנהטן". הדוח השנתי של בית המקלט ל-1893 תיאר את המיקום כ
"אחד היפים באי, ומשקיף לאורך קילומטרים רבים על נהר ההדסון והפליסיידס, על נהר הארלם ועל מצר לונג איילנד, ועל כל האזור בסביבה לאורך קילומטרים, זרוע ערים וכפרים וגם אחוזות כפר אלגנטיות."
כשעבדה שם וולד, "שטח בית המקלט" הכיל "כעשרים אקר, החל משדרות אמסטרדם ועד ברודווי". כשהוא מוקף "בחומת אבן יציבה וגדר כלונסאות", ה"חלק הסמוך לשדרות אמסטרדם" כלל "חורשת אלונים יפה בת ארבעה אקר, ובית כפול חדש לשימוש" העובדים. בית המקלט החזיק גם "שנים עשר אקר… למטרות חקלאות וגינון". ה"בניינים והחצרות" שלו עמדו על "ארבעת האקרים הנותרים… ליד החלק המרכזי של השטח… מוקפים משלושה צדדים בחומת לבנים בגובה שמונה רגל".
בבית המקלט הופרדו הילדים לפי מין וגיל. הם התגוררו במחלקות ואכלו בחדרי אוכל גדולים. בבנייני בית המקלט שכנו גם כמה מגורי מורים וצוות, אולם אסיפות, קפלה, ספרייה, כיתות לימוד, אולם התעמלות וחדר משחקים.
בעת שהותם בבית המקלט קיבלו הילדים "חינוך מוסרי, שכלי ומקצועי". נוסף על לימודים בבית ספר רגיל, ההכשרה ה"מקצועית" שלהם כללה ביצוע חלק גדול מהעבודות הדרושות להפעלת בית המקלט. הם עמלו בחדר התפירה, בחדר התיקונים, בשני מטבחים "במרתף", במכבסות, בסדנת החייטות, בגנים, בסדנת הנעליים ובמאפייה.
כנראה עבדה ליליאן וולד ב"בית החולים" של בית המקלט בקומה השלישית של בניין אולם ההתעמלות, אף שאפשר שעבדה גם בבית הקבלה. בכל אחד משני המקומות עבדה כנראה כאחות היחידה – דוח 1893 מונה רק "אחות בית חולים" אחת במדריך העובדים שלו, ו"קצינה" אחת בלבד בתפקיד "בית חולים" בבית הקבלה. בכל אחד מהמקומות עבדה בהכוונה ובפיקוח של "רופאים מבקרים".
סוגי המחלות והתחלואה שבהם נתקלה וולד נעו מרגילים ועד חמורים. רובם היו טיפוסיים לאוכלוסיית נוער (עני) באותה תקופה. "דוח הרופא" השנתי של 1893 ל"נשיא ולדירקטורים של בית המקלט לנוער בניו יורק" מנה את המקרים ש"טופלו בבית החולים" של המוסד עצמו. הרשימה כללה עשרה מקרים של דלקת ריאות, תשע נקעים בקרסול ופצע אחד ברגל, חמישה מקרים של דלקת שקדים, שלושה של גרדת, ארבעה שברים, וכן מורסות, דלקת הצפק, ציסטה, פצע בקרקפת, מקרה של דלקת קרום המוח הטוברקולוטית ומקרה של קרופ. בבית הקבלה, נוסף על טיפולים אחרים, "כל הילדים הזקוקים לחיסון" קיבלו "חיסון, … מספר שיניים" "נעקרו" ו"בית החולים לעיניים ולאוזניים של מנהטן, ובית החולים לעיניים ולאוזניים של ניו יורק" לקחו "כמה מקרים של טרכומה שנדרשו ניתוח".
מקרי המוות היו נדירים יחסית – ב-1891 מתו חמישה ילדים וב-1892 היו שלושה הרוגים. הדוח של בית המקלט ל-1893 שמח לציין ש"[מ]קרה מוות אחד אירע ב-15 בספטמבר, מדלקת קרום המוח", וכי זה היה "מקרה המוות היחיד שאירע מאז 20 במאי 1892 – תשעה עשר חודשים – בקרב אלף ילדים".
אף שאהבתה של וולד לילדים הביאה אותה אל בית המקלט לנוער, עד מהרה התפכחה מאורח החיים שם ומהנוהג לגדל ולטפל בצעירים במוסדות גדולים וחסרי פנים. יותר מפעם אחת במהלך שהותה נאבקה בהתעללות בחסויים שלה. את סיפורי הקרבות הקטנים האלה סיפרה במשך שארית חייה. במקרה אחד נודע לה שנער ממוסד נאשם בהפרת כלל עומד להיענש בלי שתהיה לו זכות להגן על עצמו. וולד התערבה ודרשה עבורו שימוע. הנער קיבל את השימוע, וולד קיבלה את הסיפוק לראות אותו מוכיח שהוא חף מפשע. במקרה אחר חלפה וולד "דרך חדר בבית מקלט בשעה שהרופא השיניים ערך את ביקורו החודשי" ו"ראתה נער צעיר נאה עומד לעבור עקירה של שן קדמית בריאה כי התלונן על כאב שיניים". שום חלופה לא נשקלה אפילו. כשוולד, מזועזעת, הציעה "להעניק לנער טיפול הולם מחוץ למוסד", ההצעה "לא התקבלה", אבל שן הנער ניצלה. בפעם אחרת פגשה וולד "נער קטן שחש געגועים הביתה" ש"הציג לפניה את ידיו". הידיים היו "נפוחות מהלקאות" – על אף שבית המקלט התעקש "שלא הופעל עונש גופני". "בקשתה לחקירה" של וולד, בצירוף בקשתה הנוספת "לזכות להאזין לחקירה", "שמה קץ, ואני בטוחה שקץ קבוע, לצורה זו של משמעת".
בהמשך תפרט וולד דרכים נוספות, עדינות יותר, שבהן החיים במוסדות גדולים פגעו בילדים. ב"מיטבו החיים מלאכותיים", כתבה, "והילדים מפסידים הפסד שאין לשערו בכך שאין להם יום יום חוויות של קיום רגיל". כמה מתוצאות החיים במוסד היו גלויות – הילדים, למשל, חסרו נימוסי שולחן ויכולת לדעת את ערכם של סחורות ושירותים שיצרו וצרכו. השפעות אחרות היו ערמומיות יותר. המבנה הנוקשה של בית היתומים, טענה וולד פעמים רבות, עיכב מוטיבציה אישית ופגע בצמיחה הרגשית כי "דיכא… יוזמה ו… הקטין… אישיות".
אחרי שנה של טיפול בחולים וניסיון להילחם במערכת למען החסויים שלה, עזבה ליליאן וולד את בית המקלט. היא גילתה שבכמה דרכים חשובות לא היה בית המקלט שונה מבית החולים של ניו יורק. בשני המקרים, מוסדות גדולים וחסרי פנים שביקשו לעזור לאנשים השיגו לפעמים את ההפך. נדמה היה שכללים ותקנות נוקשים חוסמים תמיד את יכולתה של וולד לעשות שינוי.
ביבליוגרפיה
Daniels, Doris Groshen, Always a Sister: The Feminism of Lillian D. Wald, New York, Feminist Press, 1989
Duffus, R.L., Lillian Wald: Neighbor and Crusader, New York: The Macmillan Company, 1939
[Epstein], Beryl Williams, Lillian Wald: Angel of Henry Street [author’s name on title page is “Beryl Williams”], NY: Julian Messner, Inc., 1948
Feld, Marjorie N., Lillian Wald: A Biography, Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, 2009
New York Juvenile Asylum, Forty-Second Annual Report of the New York Juvenile Asylum Legislature Of The State, And To The Common Concil of The City of New York, For the Year 1893. NY: TROW DIRECTORY, 1894. Hathi Trust, Digitized by the University of Illinois, https://babel.hathitrust.org/cgi/pt?id=uiug.30112107730241;view=1up
Current Mar. 13, 2013
New York Juvenile Asylum, New York Juvenile Asylum Records (Children’s Village), 1853-1954, “Biographical Note,” Columbia University Rare Book & Manuscript Library,https://www.columbia.edu/cu/lweb/archival/collections/ldpd_6909466/index.html
Current Mar. 13, 2013
Wald, Lillian D., The House on Henry Street, N:Y: Henry Holt & Co., 1915
תצלומים ותמונות
Max Wald’s internment record at Mount Hope Cemetery, stating date of internment as May 31, 1891 and cause of death as apoplexy, Link to Illustration Current March 13, 2013
New York Public Library Digital Gallery, search for phrase “new york juvenile asylum 1800-1899 in subject,” 2 pictures, at Link to Illustration and Link to Illustration Current 7/1/15
נכתב ב-2014