בית הספר לרפואה ורגע ההארה
מאת ד״ר אן מ. פיליאצ׳י
במקום למצוא עבודה נוספת כאחות, החליטה וולד ללמוד רפואה. עבודתה בבית המקלט לנוער בניו יורק שכנעה אותה שהיא זקוקה להשכלה רפואית פורמלית יותר. בית הספר לסיעוד העניק לה ניסיון מעשי, אבל לדעתה "ההוראה התיאורטית" בו הייתה "מקרית וחסרת משמעות" בקירוב. ייתכן גם שהחליטה ללמוד רפואה כי לא רצתה להיות כנועה ונתונה למרות הרופאים. הניסיון שלה הראה לה שלרופאים, ואפילו לרופאות, יש הרבה יותר אוטונומיה בטיפול בחולים מאשר לאחיות.
וולד בחרה להישאר בעיר ניו יורק ונרשמה למכללת הנשים לרפואה. המכללה נוסדה ב-1868 בידי אליזבת בלקוול, האישה הראשונה בארצות הברית שקיבלה תואר מבית ספר מוכר לרפואה. היא הוקמה כזרוע של המרפאה של ניו יורק לנשים וילדים, מרפאה שהעניקה שירותי בריאות לעניי העיר ניו יורק.
כשנכנסה וולד למכללה בסתיו 1892, היא שכנה בבניין בן שש קומות בפינת כיכר סטויבסנט ורחוב 15 המזרחי, במרחק כמה רחובות בלבד ממקום הכשרתה כאחות. המכללה, מוסד מכובד מאוד, הציעה לנשים אחת ההשכלות הרפואיות הטובות במדינה. סטודנטיות קיבלו גישה לכיתות ולמעבדות מרשימות, והמרפאה סיפקה להן הזדמנויות קליניות יקרות ערך – דבר שסטודנטיות לרפואה התקשו להשיג. כשנרשמה וולד, תוכנית הלימודים נמשכה שלוש שנים. בשנה שלאחר מכן, ב-1893, הצטרפה המכללה להרווארד והייתה בית הספר השני לרפואה במדינה שהנהיג תוכנית לימודים בת ארבע שנים.
כשנרשמה וולד למכללה, מספר התלמידים בה היה קצת פחות ממאה. ד״ר אמילי בלקוול (אחותה של אליזבת), פרופסור ליילוד ול"מחלות נשים", הייתה דיקאנית המכללה. לדברי אחת מתלמידותיה, "ד״ר אמילי… השתייכה למסורת של החלוצות הגדולות". היא הייתה אישה גבוהה, "רחבת כתפיים ובעלת נוכחות סמכותית", וקולה "היה נמוך ושקט ובעל איכות מוזרה: אפשר היה לשמוע מחט נופלת בכל חדר שבו דיברה". 
כשד״ר בלקוול "נכנסה לחדר מלא סטודנטים, פתאום נדמה היה שיש בחדר אדם אחד בלבד, והאדם הזה היה ד״ר בלקוול". אותה תלמידה נזכרה גם שד״ר אמילי "…הדביקה את כולנו בתחושה החיונית שאנחנו עדיין תחת מבחן, ושעבור נשים שמתכוונות להיות רופאות שום רמה חינוכית אינה גבוהה מדי".
נקודת המוצא של לימודיה של וולד הייתה "העבודה הסיזיפית והבסיסית של לימוד שמות השרירים והעצמות…". נוסף על שינון מייגע, ציפו ממנה לקרוא ספרי לימוד בפיזיולוגיה ובכימיה ולבלות שעות במעבדות, בניתוחי גופות ובהתבוננות במיקרוסקופ.
ובכל זאת, אף על פי כל הלימודים האלה, מצאה וולד שיש לה יותר זמן פנוי מאשר היה לה שנים. סטודנטית לרפואה, ציינה בהמשך, אינה צריכה לבלות כל יום שעות במחלקה בבית החולים כמו אחות בהכשרה. בזמנה הפנוי הלכה הסטודנטית הצעירה לא פעם לגנים בכיכר סטויבסנט כדי לשבת ולנוח. בוקר אחד, כשלא מצאה מקום ישיבה, זז נווד זקן שראה אותה מסתכלת סביב, וסימן לה להצטרף אליו. כשהתיישבה, הציע לה לחלוק איתו את ארוחת הבוקר שלו – כיכר לחם שהושיט לה על קצה הסכין שלו. היא סירבה בנימוס, אך חשבה שלחם הוא ארוחת בוקר יבשה להחריד, ונתנה לו עשרה סנט כדי שיקנה בירה. כשקיבל ממנה את הכסף, קם והשתחווה. "גברתי", אמר, "אשתה לבריאותך." מאותו יום, בכל פעם שפגשה ליליאן את אותו אדם בביקוריה בפארק, קם והסיר את כובעו לפניה. יום אחד, מתוך סקרנות, שאלה אותו איפה הוא ישן. "במזג אוויר טוב", הכריז בתנועת יד סוחפת סביב הפארק, "מה יכול להיות טוב מזה?" (בהמשך, כשנזכרה בסיפור, הייתה וולד שואלת את חבריה ומכריה: "איך אפשר לקרוא לאדם כזה נווד?")
הדוגמה הזאת לעוני העיר נחרתה בזיכרונה, אבל היא לא היוותה דבר לעומת מה שתפגוש ליליאן וולד באביב 1893, בעודה סטודנטית לרפואה. בתחילת השנה התבקשה ללמד פעם בשבוע בבית ספר של שבת בלואר איסט סייד נשים מהגרות עניות על בריאות ועל טכניקות סיעוד בבית. מכיוון שהיה לה זמן פנוי, הסכימה.
קרוב לוודאי שוולד לא נתקלה בהתנגדות מצד המכללה כשהחלה בעבודה הזאת. למעשה ייתכן אף שעודדו אותה. נוסף על המרפאה שלה מינתה המכללה ב-1866 "מבקרת תברואה", אדם שאחראי להיכנס לקהילה, לטפל בעניים ולהדריך נשים עניות כיצד לטפל במשפחותיהן. השירות הזה היה תוכנית השירותים החברתיים הרפואיים הראשונה במדינה.
השיעורים שליליאן הסכימה ללמד הוקמו מלכתחילה בתמיכה כספית של גב׳ סולומון לוב, פילנתרופית עשירה ואשתו של בנקאי בולט בניו יורק. יוצריהם קיוו למצוא נשים עניות שיהיו מועמדות מתאימות להפוך לתלמידות בתוכנית הכשרת אחיות. מיני לואיס, נציגת בית הספר של השבת, סברה שוולד, שהייתה יהודייה, תהיה רגישה לתרבות ולמנהגים של התלמידות שתלמד.
בעת תכנון הקורס נעזרה וולד בניסיונה כסטודנטית לסיעוד. "בזכרי את המשפחות שבאו לבקר מטופלים במחלקות", אמרה, "תכננתי קורס בסיעוד ביתי המותאם לצורכיהן." המציאות פרצה לתוכניותיה הקפדניות זמן קצר אחרי שנכנסה לכיתה, שנמצאה ב"בניין ישן ברחוב הנרי, ששימש אז כבית ספר טכני…". היא גילתה שתלמידותיה לא למדו מעולם אפילו את העובדות הפשוטות ביותר על בריאות והיגיינה. בלי להתרגש, הניחה את הרשימות בצד וצללה פנימה, ולימדה אותן את היסודות.
באחד השיעורים האלה השתנו חייה של ליליאן לנצח. בבוקר גשום בסוף מרץ 1893 לימדה את תלמידותיה איך מציעים מיטה כראוי. כפי שנזכרה בהמשך, "ילדה קטנה" הפסיקה את השיעור ו"סיפרה לי על אמה החולה". כשניחשה, על סמך "תיאורה הבלתי קוהרנטי" של הילדה, ש"נולד ילד", "אספה וולד את ציוד שיעור הצעת המיטה", יצאה מהכיתה והחלה במסע הקצר אך הבלתי נשכח לבית הילדה.
כאחות עבדה ליליאן וולד עם עניים בבית חולים בניו יורק ובבית המקלט. כסטודנטית לרפואה שוחחה עם חסרי בית בפארק סטויבסנט. אבל מעולם לא נחשפה לתנאים האמיתיים שבהם חיים עניים. האירועים שחזתה באותו יום זעזעו אותה ונחרתו לצמיתות בזיכרונה. היא נזכרה בפרטים לעיתים קרובות, ותיעדה אותם לדורות בספרה הבית ברחוב הנרי. "הילדה הובילה אותי על כבישים שבורים", כתבה, שבהם "לא היה אספלט, אף שהשימוש בו היה מבוסס היטב בחלקים אחרים של העיר…". היא צעדה "מעל מזרנים מלוכלכים וערימות אשפה", הלכה "בין בתים גבוהים מצחינים". כשהרימה מבט, ראתה שמדרגות הבריחה מאש שלאורך הבניינים איבדו את תכליתן, כי הן "גלשו מרוב חפצי בית מכל סוג".
הגשם המשיך לרדת, הרטיב את רוחם של כולם והעטה אפרוריות על הסצנה העגומה ממילא. הוא גם החריף את "הריחות שתקפו" אותה "מכל עבר". "עברנו דרך רחובות הסטר ודיביז'ן", נזכרה וולד, "עד סוף לודלו; ליד דוכני דגים מסריחים… ליד פחי אשפה פתוחים מצחינים". ובכל זאת, למרות הגשם, הריחות הרעילים והמחזה המדכא שנפרש לפניה, המשיכה ליליאן לעבר יעדה. היא קלטה הכול, אבל לא נתנה לדבר לעמוד בדרכה.
כשנכנסה לאשכול הבניינים שבו התגוררה הילדה, המשיכה קדימה, ליד "חצר שבה שירותים פתוחים וחשופים [בתי כסא בחוץ] שימשו… גם גברים וגם נשים, עד בניין דירות אחורי, במדרגות חלקלקות שהלכלוך שהצטבר עליהן הוגדל באותו יום בבוץ הרחובות, ולבסוף אל חדר החולה".
היא נכנסה לסצנה אומללה. הילדה הובילה אותה אל "משפחה בת שבע נפשות" ש"חלקה את שני החדרים שלה עם דיירי משנה" – "דיירי משנה ממש", אמרה – "מכיוון שנתיב של עץ הונח על הרצפה כדי שיישנו עליו". בעלה של האישה "היה נכה, אחד מאלה שעומדים בפינות רחוב ומציגים מומים כדי לעורר חמלה".
אבל וולד הסתכלה מעבר לכל זה. היא התמודדה עם המצב ראש בראש – כאחות, כאיש מקצוע, שהוכשרה להישאר רגועה ושקולה אל מול סבל האנוש הקשה ביותר, שהוכשרה להועיל לנזקקים. מה שהתרכזה בו היה "אישה חולה" ש"שכבה על מיטה עלובה ולא נקייה, מוכתמת בדימום בן יומיים". היא נגשה לעבודה – רחצה את האישה, החליפה לה בגדים, הציעה לה את המיטה. היא הרגיעה את המשפחה, ניקתה את החדרים והאכילה את הילדים. כשסיימה, למבוכתה הרבה, "'האישה המסכנה ההיא נישקה את ידיי'".
בהמשך, כשיכלה ליליאן וולד להרהר בחוויה של אותו יום, ציינה שהאנשים האלה, למרות מצבם המשפיל, "לא היו בני אדם מושחתים [כלומר חסרי מוסר]". "למעשה", התעקשה, "היה ברור מאוד שהם רגישים למצבם… הם לא היו נטולי אידיאלים לחיי משפחה ולחברה". היא האמינה שאין להם סיבה להתבייש במצבם. להפך – אם מישהו צריך להתבייש, חשבה, אלה האנשים המאושרים והחזקים יותר – אלה ש"איפשרו לתנאים כאלה להתקיים".
וולד האידיאליסטית, ובלשונה "חסרת הניסיון", הייתה משוכנעת שהסיבה היחידה שבגללה התנאים האלה "הותרו" הייתה "שאנשים לא ידעו". בעיניה הפתרון הפך פשוט. היא תהיה עדה וסנגורית. יהיה זה "אתגרה לדעת ולספר". כש"אנשים ידעו דברים", הייתה בטוחה ש"זוועות כאלה יחדלו להתקיים".
וולד יצאה באותו יום מבניין הדירות "מוארת". היא "שמחה" שהייתה לה "הכשרה בטיפול בחולים" שתעניק לה "קשר אורגני עם השכונה שבה באה ההארה הזאת". ליליאן וולד מצאה דרך להועיל. היא כבר לא חשה צורך בהכשרה המופשטת של בית הספר לרפואה. היא תשאיר מאחור את המיקרוסקופ שלה, את ניתוחי הגופות, את ההרצאות ואת ספרי הלימוד. מאותו יום והלאה תהיה המעבדה שלה העולם.
ביבליוגרפיה
Baker, S. Josephine, Fighting For Life, NY: The Macmillan Company, 1939
Baumgartner, Leona, “Sara Josephine Baker,” biographical entry, in Edward T. James et al, eds, Notable American Women 1607-1950, Cambridge, MA: The Belknap Press of Harvard University Press, 1971, v. 1, pp. 85-86.
Bremner, Robert H., “Lillian Wald,” biographical entry, in Edward T. James et al, eds,Notable American Women 1607-1950, Cambridge, MA: The Belknap Press of Harvard University Press, 1971, v. 3, pp. 526-529
Daniels, Doris Groshen, Always a Sister: The Feminism of Lillian D. Wald, New York, Feminist Press, 1989
“Dr. Blackwell, Our Founder,” New York Downtown Hospital,https://www.downtownhospital.org/dr-blackwell-our-founder Current 3/19/2013
“Dr. Emily Blackwell Dead”. The New York Times. September 9, 1910. “One of Founders of First Women’s Hospital In America.” Current 3/19/2013
Duffus, R.L., Lillian Wald: Neighbor and Crusader, New York: The Macmillan Company, 1939 (Wald12.doc)
“Emily Blackwell,” biographical entry, “Distinguished Women of Past and Present,”https://www.distinguishedwomen.com/biographies/black-em.html Current 3/19/2013
“Emily Blackwell,” biographical entry, Encyclopedia Britannica: Facts Matter athttps://www.britannica.com/EBchecked/topic/68635/Emily-Blackwell Current 3/19/2013
“Emily Blackwell,” biographical entry, NLM, NIH (includes photo)https://www.nlm.nih.gov/changingthefaceofmedicine/physicians/biography_36.html Current 3/19/2013
[Epstein], Beryl Williams, Lillian Wald: Angel of Henry Street [author’s name on title page is “Beryl Williams”], NY: Julian Messner, Inc., 1948
Feld, Marjorie N., Lillian Wald: A Biography, Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, 2009
Greenwich Village Society for Historic Preservation, “Walking East 7th Street: Elizabeth Blackwell’s New York Dispensary.
https://gvshp.org/blog/2011/12/29/walking-east-7th-street-elizabeth-blackwells-new-york-dispensary/ Current Mar. 26, 2013
Holder, Victoria L., “From Handmaiden to Right Hand–the Infancy of Nursing, AORN Journal, Feb. 2004, v. 79, i2, p. 374 (12)
Hunting, Harold B., “Lillian Wald: Crusading Nurse,” in Philip Henry Lotz, ed., Distinguished American Jews, (Creative Personalities, v. VI), NY: Association Press, 1945
Lagemann, Ellen Condliffe, A Generation of Women: Education in the Lives of Progressive Reformers, Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1979
Thomson, Elizabeth H., “Emily Blackwell,” biographical entry, in Edward T. James et al, eds,Notable American Women 1607-1950, Cambridge, MA: The Belknap Press of Harvard University Press, 1971, v. 1, pp. 165-167
Trachtenberg, Leo, “New York’s First Lady Doctor,” City Journal, Winter 2000,https://www.city-journal.org/html/10_1_urbanities-new_yorks_firs.html Current 3/19/2013
Trachtenberg, Leo, “Philanthropy That Worked,” City Journal, Winter, 1998, https://www.city-journal.org/html/8_1_urbanities-philanthropy.html Current March 19, 2013.
Wald, Lillian D., The House on Henry Street, N:Y: Henry Holt & Co., 1915
Yost, Edna, American Women of Nursing, Philadelphia: J.B. Lippincott Co., 1947
איורים:
New York Infirmary and Women’s Medical College, ca. 1871, 126 Second Avenue, Link to Illustration Current 3/19/2013
Greenwich Village Society for Historic Preservation, “Walking East 7th Street: Elizabeth Blackwell’s New York Dispensary. Link to Illustration Current 3/19/2013
NYPL, Friends Meeting House taken from Stuyvesant Square Park, 15th Street Link to Illustration Current March 20, 2013
NYPL, Stuyvesant Square Park, between 15th and 17th Streets East, Lying In Hospital, 1923 Link to Illustration Current March 20, 2013
נכתב ב-2014