לאונורה או׳ריילי וסדנת החולצות לדוגמה בבית הקהילה ברחוב הנרי

→ הקודם

מאת ד״ר אן מ. פיליאצ׳י

ליליאן וולד עודדה את עמיתיה להשתמש בבית הקהילה ברחוב הנרי כמעבדה לתוכניות לדוגמה שבחנו את רעיונותיהם. בית הקהילה נודע עד מהרה כמקום שבו פעילי שינוי צעירים יכלו לבנות את הקריירה שלהם ובה בעת לחולל שינוי בחיי השכנים שאליהם כוונו תוכניותיהם. בעוד שחלק מהניסויים שבית הקהילה חסה עליהם זכו להצלחה מוגבלת, אחרים שינו את העולם.

אחת מהתוכניות הניסיוניות הראשונות של בית הקהילה הייתה קואופרטיב לדוגמה של פועלות ביגוד. הקואופרטיב היה פרי מוחה של מנהיגת העבודה הפמיניסטית לאונורה או׳ריילי. או׳ריילי, שנולדה בעיר ניו יורק ב-1870, איבדה את אביה ב-1871. אמה, ענייה מרודה, עבדה במפעל כדי לפרנס את עצמה ואת בתה התינוקת. אף שלאונורה הייתה ילדה אינטליגנטית, נאלצה לעזוב את בית הספר בגיל אחת עשרה כדי לעבוד במפעל צווארונים.

בני דורה תיארו את או׳ריילי הצעירה כ"יצור יפה ודק, יווני בפניו ובהליכותיו, עז כל כך שמעטים העזו לסתור אותה". היא הייתה, כמו וולד, זריזה ביצירת קשרים עם פעילי שינוי בולטים בעיר ניו יורק. ב-1886, בגיל שש עשרה, הצטרפה לסניף של אבירי העבודה, שבו אמה כבר הייתה חברה "נאמנה". באותה שנה סייעה להקים את אגודת הנשים העובדות, קבוצה שהוקמה כדי לחקור את תנאי העבודה של נשים שכירות. שם איחדה לראשונה כוחות עם ג׳וזפין שו לואל, שהאגודה גייסה לכתוב דוחות ולפרסם את ממצאיהם בפני מחוקקים ופילנתרופים עשירים. שנתיים אחר כך, ב-1888, הצטרפה או׳ריילי ל"המעגל הסינקרטי", קבוצת לימוד של תיאוריה חברתית שארגן מנהיג העבודה אדוארד קינג – אותו אדוארד קינג שסייע להוביל את וולד וברוסטר אל בית הקהילה האקדמי ב-1893.

בתקופת פעילותה באגודת הנשים העובדות פגשה או׳ריילי גם את לואיז פרקינס, מורה עשירה מבוסטון שמנהיגת העבודה כינתה "אחות גדולה". פרקינס הפכה למורת דרך ולנדבנית שלה, ותמכה בה רגשית וכלכלית שנים רבות. פרקינס הכירה לאו׳ריילי פעילי שינוי משפיעים נוספים, ובהם פליקס אדלר, מייסד החברה לתרבות אתית של ניו יורק, שאו׳ריילי פגשה ב-1894. כנראה אדלר הוא שהכניס את או׳ריילי למועדון השינוי החברתי, שהוקם חודשיים אחרי שנפגשו. בערך באותו זמן פגשה או׳ריילי את ליליאן וולד – חברה מוקדמת נוספת במועדון השינוי החברתי – והשתיים הפכו עד מהרה לחברות.

עד אמצע שנות ה-90 החלה לואיז פרקינס לדאוג שחניכתה לוקחת על עצמה יותר מדי, ושבריאותה של או׳ריילי – שהייתה תמיד שברירית במקצת – תיפגע כתוצאה מכך. החשש של פרקינס היה מובן. או׳ריילי עבדה עשר שעות ביום כמנהלת עבודה במפעל חולצות שירטווייסט (חולצות נשים מכופתרות), וחייה מחוץ לעבודה היו סערה של ממש של פעילויות שינוי. היא נהנתה ממוניטין גובר כנואמת, ודיברה לעיתים קרובות בפני קבוצות שינוי, צדקה, עבודה ונשים שונות. תוך כדי כל הפעילויות האלה המשיכה או׳ריילי לקרוא בתאווה בניסיון לפצות על היעדר השכלה פורמלית, הצטרפה לשיעור התעמלות ("תרבות הגוף") ב"וי" (ארגון הצעירות הנוצריות) ולקחה קורס הכשרה עסקית.

ב-1897 פנתה פרקינס לכמה מחבריה העשירים וגייסה די כסף כדי לאפשר לאו׳ריילי לעזוב את עבודתה בשכר לשנה אחת ולהתמקד בפעילויות השינוי שלה. או׳ריילי החלה מיד לנצל את זמנה ה"חופשי" היטב. היא ולביניה דוק – אחות ודיירת בבית הקהילה ברחוב הנרי – ארגנו ב-1897 את סניף מספר 16 (של נשים) של איגוד פועלי הביגוד של אמריקה. ב-1897–1898 שימשה או׳ריילי מזכירת ועדה חקיקתית של מועדון השינוי החברתי. באותה שנה נבחרה לסגנית נשיא המועדון.

או׳ריילי בחרה לבלות את שנת החופש הכלכלי שלה בבית הקהילה ברחוב הנרי. אף שלא היה מקום ללאונורה ולאמה ברחוב הנרי 265, היו לבית הקהילה מגורים אחרים בקרבת מקום. השתיים הפכו עד מהרה חלק מ"משפחת" רחוב הנרי, ובילו את ערביהן בבית הקהילה הראשי. שם,

בערבי שישי, כל חורף אחד, האזינה משפחת בית הקהילה בעונג בעוד שהיא [אמה של לאונורה, גב׳ או׳ריילי] סיפרה סיפורים וקראה בקול. לפעמים זה היה הנרי ג׳ורג׳, אבל בדרך כלל, באותו חורף, זה היה מאציני. רוחו הלוהטת של המהפכן האיטלקי הגדול ואהבתו לחירות נגעו עמוקות.

וולד תיזכר בהמשך בהשראה ובהשפעה שהביאו נשות משפחת או׳ריילי לרחוב הנרי באותה שנה:

עמיתיי ואני, בשנות בית הקהילה הראשונות, חבים רבות לאם ובת בעלות מחשבה ואופי נעלים באופן יוצא דופן, שתיהן נשים עובדות, שהצטרפו לזמן מה למשפחת בית הקהילה. הן היו קשורות לארגוני עובדים כמעט כל חייהן. להט הבת דחף אותנו ברציפות לפעולה, והאם צלולת הדעת והנבונה סייעה לנו להכיר באופן מלא יותר [כך במקור] את הסיבות העמוקות שהשרו השראה על מאציני ועל מנהיגים גדולים אחרים, שיצירותיהם קראנו מחדש."

או׳ריילי השתלבה במהירות בסערה היומיומית שהייתה החיים בבית הקהילה, ניהלה מועדון נערים צעירים ועבדה על חקירת סדנאות יזע עם לביניה דוק. אבל תרומתה הגדולה באותה שנה הייתה הקמת קואופרטיב לדוגמה של פועלות ביגוד וניהולו. דוק תיארה את הקואופרטיב כ"חנות חולצות קטנה שבה למדו נערות תופרות בלתי מיומנות להיות מיומנות ומסוגלות לייצר בגד שלם". בחנות היו "שש נערות ושש מכונות".

אחת מ"הנערות" שעבדו בחנות הייתה רוז גולופ [כהן], שכתבה בהמשך על החוויה באוטוביוגרפיה שלה. כהן לא הייתה זרה לבית הקהילה – וולד טיפלה בה לא פעם ועודדה גם את ניסיונותיה ללמוד לבד. אף שלצעירה כבר היו כישורים כפועלת ביגוד, מצאה מקום בחנות אחרי שהתוודתה "בפני העלמה וולד" על הטרדה מינית במקום עבודתה. "התוודיתי בפניה על כל כך הרבה קשיים אחרים, שלנו ושל שכנינו", גילתה כהן, "והיא תמיד עזרה לנו. אולי תוכל לעזור גם כאן."

כפי שמתארת כהן, ביום שאחרי "הווידוי" שלה בפני וולד, ב"בוקר יום שני בשמונה", "הלכה לבית הקהילה של האחיות" ומשם לחנות, שנמצאה "בקומה העליונה ב'בית איסט ברודווי'" של בית הקהילה. בעוברה דרך "חדר כניסה מואר בגז", עלתה במדרגות, ונעצרה בסף, לבה פועם בעוצמה למחשבה ש"נכנסת לחיים חדשים". כשפתחה סוף סוף "את הדלת", "הופתעה, ואז שמחה" לראות את לאונורה או׳ריילי (שאותה היא מכנה העלמה "או׳שם") עומדת ליד "שולחן גדול,… גוזרת". כהן, שכבר עבדה עם או׳ריילי בבית הקהילה, הבינה בשמחה שמנהיגת העבודה היפה תהיה "הבוס" שלה.

או׳ריילי קיבלה את פניה של כהן "בדרכה השקטה והעדינה" לפני שפתחה את הדלת והובילה את הנערה "אל חדר קטן שבו שלוש נערות רכנו מעל מכונות תפירה". בעוד או׳ריילי מציגה, עמדה כהן "נדהמת" – מבחינתה החוויה הייתה "יותר כמו לבוא לאירוע חברתי ולא לחנות שבה עובדים". כהן התיישבה והחלה להכין "חורי כפתורים בפיסת גינגהם כחולה". אף שהנערה, כבר תופרת מוכשרת, חשה שהעבודה מתחת לכבודה, הייתה או׳ריילי נחמדה כל כך עד שכהן "בקושי האמינה" ש"אינה חולמת".

למעשה, "[ה]חנות הקטנה התגלתה כיותר ויותר כמו חנות בחלום" עבור כהן. הנערות "ישבו כולן בקבוצה במרכז חדר הגג הקטן שבו נפל האור הטוב ביותר". הן הכירו זו את זו והפכו לחברות. אחרי כמה ימים הגיעה מכונה לכהן והיא "למדה איך מכינים חולצות שירטווייסט". זמן קצר אחרי זה החלה או׳ריילי להשתמש בכהן כדוגמנית חולצות שירטווייסט, ולקחה אותה ל"חדר מדידות… שבו הכול היה מכוסה בד ג׳ינס כחול", חדר שהנערות כינו "החדר הכחול הקטן".

זה היה "בחדר הזה, כשפיה מלא סיכות ובעודה מצמידה אותי בסיכות לחולצת שירטווייסט" שכהן, רעבה לידע, הייתה שואלת את או׳ריילי ללא הפסקה – "היו כל כך הרבה דברים שרציתי לדעת", כתבה. "רציתי לדעת על הגזע שלנו [כלומר העם היהודי], על עצמי, על האירים ברחוב צ׳רי, על החנות. השאלות התגלגלו אחת על גבי השנייה במוחי ובדיבורי." נראה שאו׳ריילי שמחה להשיב לסקרנות של כהן, וסיפרה לה "משהו מההיסטוריה של העם האירי, משמחותיו, מצערותיו, מההומור שלו, ממאבקו המר להשתחרר". היא גם "הסבירה את הגזע שלי" ופעלה להסביר ואולי לתרץ את התנהגות הגברים בחנות שבה הוטרדה כהן – "כשעובדים כמו בהמה חיים כמו בהמה", אמרה, והמשיכה, "[מ]ה חייהם? …מזיעים מוקדם עד מאוחר, לחלקם אין אפילו משפחה כאן. לדבר? זו אולי השמחה היחידה בהישג ידם."

אף שנראה שאו׳ריילי מתאמצת בלי גבול לתרץ ולסלוח על התנהגותם של הגברים שהתעללו בכהן, ברגע שעודדה את כהן להזדהות עם מצוקת מי שרדפו אותה, התרוממה עצבותה של כהן.

בינתיים,

חיינו כולנו יחד בחנות נמשכו כמו בחלום. היה זה כמו חלום לעבוד רק משמונה עד חמש עם שעה להפסקת צהריים. לארוחת הצהריים הייתה אחת משלוש הנערות יוצאת מעט מוקדם ומכינה קקאו לכולן. כל אחת שילמה עשרה סנט בשבוע על כך ושני סנט ביום לפאן [עמיתה לעבודה] עבור הפירות שקנתה.

כשהנערות עשו הפסקת צהריים, התיישבו "אל שולחן ערוך יפה עם כלים כחולים וכסף מבהיק, שוולד הציבה" לשימושן.

או׳ריילי התייחסה לנערות בחנות "כאילו היינו אחיותיה הקטנות, ולימדה והדריכה אותנו". הן "ניהלו חיים מתוקים" בזמן שחנות החולצות הקטנה פעלה, ולא רצו לעזוב, אף שהן "קיבלו מעט מאוד כסף, דולר, דולר וחצי, שני דולר בשבוע" עבור עבודתן. כהן גילתה בהמשך שהשכר הקטן מוצדק מפני שהחנות לא נועדה להיות מפעל אמיתי, אלא מקום ללמד צעירות מקצוע – הכסף "נועד רק לעודד אותנו, או לעזור למשפחותינו".

כהן עבדה בחנות כשנה כאשר נאלצה או׳ריילי לסגור את הניסוי. הנערה הצעירה הרגישה אומללה, האשימה את עצמה ואת עמיתותיה בכך שלא עבדו מספיק קשה. אחרים נטו לאמץ את התיאוריה סבירה יותר שהחנות נסגרה בגלל שלא יכלה להתחרות בייצור בעבודה במקטעים – "הניסוי הצליח כל כך שהסתיים אחרי שנה וחצי: איכות העבודה שהופקה הייתה כה משובחת שלא היה לה מקום בשוק סטנדרטי."

ביום העבודה האחרון והעצוב ההוא "נעלו" וולד ואו׳ריילי את עצמן "כל אחר הצהריים בחדר המדידות הכחול הקטן". בשעה 17:00, זמן קצר לפני שהנערות היו אמורות להפסיק לעבוד באותו יום, הצעירות "למדו שהחנות אינה יכולה לכסות את עצמה". הן "בכו כולן למשמע החדשות". עד מהרה הנערות שעבדו כה טוב יחד, שהפכו לחברות וחוו עמיתות אמיתית, "פוזרו ברחבי העיר, הושמו בעבודה ש"הן "התאימו לה ביותר, או בכל מקום שבו הייתה משרה פנויה".

חנות החולצות לדוגמה לא נחשבה לדוגמה להצלחה – בניגוד לניסויים רבים אחרים שיתחילו בבית הקהילה. למעשה נתפסה בעיני רוב פעילי השינוי ככישלון אציל. ובכל זאת רבים מתנאי העבודה שנקבעו בסדנה היו נפוצים חמישים שנה אחר כך, צפויים ואף מובטחים בידי ממשלת ארצות הברית. ימים שהתחילו ב-8:00 והסתיימו ב-5:00 עם שעה להפסקת צהריים, תאורה נאותה, מרחב עבודה שאינו צפוף ומלא – התנאים שנראו בשנות ה-90 של המאה ה-19 "כמו חלום" לכהן – יהפכו בסופו של דבר, הודות למאמצים המתמשכים של מנהיגי עבודה ופעילי שינוי אחרים, למציאות.

לגבי לאונורה או׳ריילי, ניהול חנות החולצות קידם את הקריירה שלה כמנהיגת עבודה ואיפשר לה לגלות את כישרונותיה כמורה. בספטמבר 1898 נרשמה לקורס אמנויות הבית במכון פראט בברוקלין. שם הוכשרה כמורה לתפירה, וסיימה ב-1900. ביוני 1899 קיבלה משרה כעובדת ראשית בבית הקהילה בברוקלין, בית אסקוג, משרה ששמרה עליה עד יולי 1902. באותה תקופה לימדה תפירה בבית הספר המקצועי לבנות של מנהטן. ב-1903 סייעה או׳ריילי להקים את ליגת איגודי העובדות, שירתה בהנהלתה הראשונה ונאמה באסיפה בנובמבר 1903 שהקימה את סניף ניו יורק של הליגה. בסופו של דבר התפטרה ממשרת ההוראה ונהייתה נואמת ומארגנת במשרה מלאה, ופעלה הן למען איגודי העובדים והן למען תנועות זכות ההצבעה.

ביבליוגרפיה

Cohen, Rose, Out of the Shadow; A Russian Jewish Girlhood on the Lower East Side, Ithaca:  Cornell University Press, 1995.

Daniels, Doris Groshen, Always a Sister:  The Feminism of Lillian D. Wald, New York, Feminist Press, 1989.

Daniels, Doris Groshen, Lillian D. Wald:  The Progressive Woman and Feminism, Ann Arbor:  Xerox University Microfilms, c1976 (City University of NY, Ph.D., 1977.)

Duffus, R.L., Lillian Wald:  Neighbor and Crusader, New York:  The Macmillan Company, 1939

James, Janet Wilson, ed., A Lavinia Dock Reader, edited with a biographical introduction by Janet Wilson James, New York:  Garland Publishing, Inc., 1985.

Lagemann, Ellen Condliffe, A Generation of Women:  Education in the Lives of Progressive Reformers, Cambridge, Mass.:  Harvard University Press, 1979.

Notable American Women, 1607-1950; A Biographical Dictionary, Edward T. James, Janet Wilson James, Paul S. Boyer, eds., v. II, Cambridge, Mass.: The Belknap Press of Harvard University Press, 1971.

Schrom Dye, Nancy, As Equals and As Sisters:  Feminism, the Labor Movement, and the Women’s Trade Union League of New York, Columbia, Univ. of Missouri Press, 1980

Wald, Lillian D., The House on Henry Street, N:Y:  Henry Holt & Co., 1915.

נכתב ב-2016