ילדות
מאת ד״ר אן מ. פיליאצ׳י
השפעות מוקדמות – משפחה וילדות
אביה של ליליאן וולד, מקס ד׳ וולד, נולד בגרמניה ב-1838. הוא היה צאצא של רבנים, סוחרים ואנשי מקצועות חופשיים, ושנותיו הראשונות עברו עליו בצל מחסור במזון, מגיפות כולרה ואי-ודאות פוליטית. כשהמשברים האלה הובילו למהומות בגרמניה ב-1848, הצטרף הנער לשטף המהגרים שנמלטו מהתוהו ובוהו במולדתם והגיעו לארצות הברית.
לפי כל העדויות, מקס וולד גדל והיה לאדם עדין, אלטרואיסט ואמין. הוא נישא למיני שוורץ, אישה יפה ובעלת רצון חזק ממשפחה מורחבת גדולה ומלוכדת. ליליאן נולדה למקס ולמיני בסינסינטי שבאוהיו ב-10 במרץ 1867. היא הייתה השלישית מבין ארבעה ילדים, ולה אח בכור, אלפרד, ואחות בכורה, ג׳וליה. האח הצעיר, גאס, היה ה"תינוק" שכולם פינקו.
ילדותה של ליליאן הייתה מאושרת, ובביתם לא חסר דבר. בבגרותה תתאר את עצמה כילדה "מקולקלת" ו"מפונקת". מקס היה סוחר משגשג בציוד אופטי. מיני אהבה דברים יפים, והטעם המעודן שלה ניכר בבגדים שלבשה, בריהוט הבית וברקמות שרקמה בידיה באמנות ובמיומנות. מעל לכול הייתה ידועה בנדיבותה ובנטייתה לתת אמון. מיני וולד האמינה כל כך בטוב הבסיסי שבבני אדם, עד שהייתה שוכרת משרתים ישר מהרחוב, בלי לבקש המלצות. פעם, כשהייתה זקוקה לכובסת, ראתה מיני אישה עוברת עם סל כביסה, ומסרה לה חלק מהכביסה של המשפחה. ליליאן ואחותה ג׳וליה הזהירו את אמן: "…אלה הדברים הכי יפים שלנו. את לא מכירה את האישה הזאת. את לא יודעת אם היא ישרה." מיני הביטה באישה ושאלה: "אישה טובה, את ישרה?" הכובסת השיבה שכן, ומיני הכריזה בפני ילדיה: "הנה! לא אמרתי לכם?" והאמון אכן השתלם: הכובסת החזירה את הבגדים של מיני, נקיים.
לפעמים נדיבותה של מיני גרמה למקבלים אי נוחות. פעם אחת, ביום חתונתה של משרתת בשם מרי פלנגן, התעקשה גב׳ וולד שמרי, ולא הילדים, תיסע לכנסייה בכרכרת המשפחה. מרי, שלא חשה בנוח לנסוע בכרכרה בעוד ילדי וולד הולכים מאחור, ירדה מייד כשהכרכרה פנתה בפינת הרחוב והתעקשה שילדי וולד יתפסו את מקומה. היא הלכה את שארית הדרך ברגל, אוחזת בידה את שולי שמלת הכלה.
בהמשך, כשחיתה עם בתה הנשואה ג׳וליה, הפכה נדיבותה של מיני את ביתן למטרה אהובה על הגברים חסרי הבית של העיר. המשטרה הזהירה את גב׳ וולד שהבית "סומן" וביקשה ממנה להפסיק לתת. היא פתרה את הבעיה בכך שנתנה לגברים כסף בתנאי שיבטיחו לא לחזור.
נוסף על הדוגמה המוקדמת והמתמדת שנתנה לליליאן לשמחה שבנתינת אמון ובנתינה לאחרים, הנחילה מיני וולד לבתה אהבת קריאה וסקרנות לעולם. מיני סבלה מכאבי ראש תכופים, ולעיתים קרובות ביקשה מליליאן להקריא לה בקול בעודה שוכבת על הספה. הקריאה שביקשה הייתה רחבת היקף – מעיתוני רכילות מניו יורק, דרך דיקנס ועד "הטחנה על הפלוס" של ג׳ורג׳ אליוט.
ליליאן אהבה גם לקרוא לבדה. בתקופה מסוימת, כשהייתה לה בעיה בעיניים ונאסר עליה לקרוא, התחבאה שעות במרחב חשוך מתחת לפסנתר כדי להמשיך בהרגלה בלי להיתפס.
סבה מצד אמה של ליליאן, גודמן (גוטמן) שוורץ, היה כמו מקס מהגר. הוא היה סוחר משגשג, וחי עם משפחת וולד במשך רוב ילדותה של ליליאן. הילדים קראו לו "פייבי" (אחד מהם התקשה לבטא את המילה "סבא"). פייבי אהב מוזיקה גרמנית, ספרות ואגדות עם. הוא אהב גם ציפורים, שרכש לא אחת, אך תמיד שחרר אותן, כי לא יכול היה לשאת את המראה של ציפורים כלואות בכלובים.
פייבי שעשע את ילדי וולד בסיפורים, פינק אותם במשחקים ונתן להם כסף לממתקים ולגלידה. הוא גם קנה להם פוניות – כולן צהובות עם רעמה וזנב שחורים, וכולן נקראו "קיטי". הוא לקח את נכדיו לאופרות ולתיאטרון, ובנה להם אולם באולינג וקוטג׳ משחקים. קוטג׳ המשחקים, שנבנה כשהמשפחה גרה בדייטון שבאוהיו, היה בגודל אמיתי ודמה לבתים שהכיר באירופה כשהיה ילד. שביל מקושט בפרחים הוביל אליו, ובתוכו היה ריהוט אמיתי. יום אחד שיחקה ליליאן בבובה חדשה בקוטג׳ המשחקים. הבובה "חלתה", ואף שליליאן עשתה כמיטב יכולתה לטפל בה, הבובה מתה. הילדים ערכו לה הלוויה מפוארת, כשאלפרד נושא דרשה וליליאן מובילה את התהלוכה לאתר הקבורה.
אחיה של מיני, דודה של ליליאן, סמואל שוורץ, הגיע לעיתים קרובות לבית המשפחה לביקורים ארוכים. הדוד סמואל קיבל תואר ברפואה ובגר כראשון בכיתתו, אבל בראשית דרכו נטל מנת יתר של תרופה שרשם לעצמו. הוא התעקש שהאירוע הרס את בריאותו ואת ביטחונו העצמי, חדל לעסוק ברפואה והפך לנכה למחצה. בביקוריו הרבים בבית משפחת וולד הוא, כמו פייבי, הכיר לילדים מוזיקה, ספרות ומחזות, ופינק אותם במשחקים.
ליליאן הצעירה חשה קרבה מיוחדת לאחיה הבכור אלפרד, ושנים אחר כך נזכרה איך הלכו יחד לבית הספר. אלפרד הקים בחדר הילדים עיתון שבועי שכולם עבדו על הוצאתו, וגם ארגן להקת תיאטרון. ליליאן עצמה לא נפלה מהם בתחום הדרמה, וסיפרה לא פעם מחדש את סיפוריו של פייבי לקבוצת ילדים במרפסת הקדמית.
בעשור הראשון לחייה עברה ליליאן דירות רבות בגלל עבודת אביה, ונותרו לה זיכרונות מעטים מכל מקום מגורים בתקופה ההיא. עבודתו של מקס וולד אילצה אותו גם לנסוע, וכך נעדר מהבית לתקופות ארוכות ותכופות. הוא ניסה לקחת את אשתו ואת המשפחה איתו בנסיעות בכל אימת שאפשר, וליליאן זכרה שבנסיעה אחת ליוותה המשפחה את מקס בסירת קיטור בנהר המיסיסיפי. במפלי מיניהאהא ליד סנט פול שבמינסוטה, רכנה ליליאן הצעירה והחסרת הזהירות יותר מדי מעל תהום כדי לצפות טוב יותר בגזעי עצים שנפלו עם המפל אל הנהר. מי שמשך אותה לאחור היה לא אחר מאשר הגנרל שרמן, שלא רק הציל את חייה אלא גם הציע לה אחר כך טיול בכרכרה שנמשכה בידי פרדות של הצבא.
משפחת וולד השתקעה ברוצ׳סטר שבמדינת ניו יורק ב-1878, כשליליאן התקרבה ל
גיל ההתבגרות. שם, דודיה נתן לוי, מוריס שוורץ והנרי שוורץ הפכו לסוחרי בגדים מצליחים. נשותיהם הקדישו זמן לארגוני פילנתרופיה שונים. אחת מדודותיה של ליליאן, גב׳ נתן לוי, הייתה נשיאת אגודת הסיוע של הנשים היהודיות וחברה בהנהלת בית היתומים היהודי.
כשהגיעו בני משפחת וולד לגור ברוצ׳סטר, כשני חומשים מכמעט 100,000 תושביה היו, כמוהם, ממוצא גרמני. קהילת היהודים הגרמנים הייתה הקבוצה האתנית הרביעית בגודלה בעיר. ברוצ׳סטר מצא מקס וולד מקום שבו המשפחה יכלה להרגיש בנוח וברוחב לב. כסוחר בציוד אופטי בחר גם מקום טוב לעשות בו עסקים. העיר הייתה בדרכה להפוך למרכז אופטיקה לאומי – ואף עולמי. ב-1850 פתח ג׳ון ג׳ייקוב באוש, מהגר גרמני כמו מקס, חנות קטנה שמכרה, בין השאר, משקפיים. בשנות ה-60 של המאה ה-19 אימצו באוש ושותפו לומב שיטה שאפשרה להם לייצר מסגרות משקפיים בזול יותר, והמכירות זינקו. ב-1874 פתחו מפעל שהעסיק מאה פועלים מיומנים. בקרוב ייצרו, נוסף על משקפיים, גם משקפות אופרה ומוצרי אופטיקה אחרים. בתערוכת המאה בפילדלפיה ב-1876 הוצגו המיקרוסקופים שלהם בראש חוצות. עד סוף העשור היה באוש ולומב מפעל האופטיקה הגדול בעולם, ומפעלים אחרים לציוד אופטי צצו בעיר כדי להתחרות בו. מקס וולד שגשג והצליח בסביבה הזאת.
דת
ליליאן גדלה במסורת דתית שהדגישה את הדמיון בין בני האדם ולא את ההבדלים ביניהם. משפחת וולד הצטרפה לבית הכנסת ברית קודש, בית כנסת רפורמי שנוסד ב-1848. כשהמשפחה הצטרפה אליו עמד בראשו מקס לנדסברג, איש חדשנות דתית ואחד ממנהיגיה המשפיעים ביותר של העיר. הרב לנדסברג האמין בשיתוף פעולה בין כל הקבוצות הדתיות, וביקש להראות ש"אחינו שאינם יהודים יכולים לבוא לכאן, לשמוע אותנו מתפללים ולהיות מופתעים עד כמה מעט ההבדל…". לשם כך התקין עוגב, והקפיד שהדרשות יינתנו באנגלית ולא רק בגרמנית.
גם הקהילה היהודית ברוצ׳סטר סיפקה לליליאן דוגמאות רבות לנתינה לנזקקים. היא תמכה בכמה ארגוני צדקה, ובהם אגודת הדיים, האגודה העברית לצדקה, אגודת הנשים העבריות לצדקה ואגודת הנשים היהודיות לסיוע לבית החולים. הרב לנדסברג סייע בהקמת ארגון גג בשם הצדקות היהודיות המאוחדות של רוצ׳סטר, כדי שכל ארגוני הצדקה האלה יוכלו לפעול יחד ביעילות רבה יותר. הדחפים של הקהילה הדתית ברוצ׳סטר חיזקו את הדוגמאות שנתנו לליליאן אמה ואביה במעשי הצדקה האישיים הרבים שלהם.
ליליאן וולד, בטרם הגיעה לגיל ההתבגרות, חיה חיים מוגנים בסביבת משפחה מורחבת אוהבת. נוסף על היקפה של מוזיקה, אמנות וספרות, צעצועים וממתקים, נחשפה לרעיונות החדשים ביותר של טובי ההוגים בזמנה. כילדה בעלת רצון חזק, כפי שתיארה את עצמה, נטייתה של ליליאן וולד לזרוק את הזהירות לרוח – שהדגימה אמה מיני בבטחונה העיוור באחרים – זכתה לעידוד מצד הורים מפנקים ואפילו מצד עוברי אורח. בין אם צפתה באמה שוכרת כובסת מהרחוב, קראה בעיניים כואבות כשהיא מוסתרת מתחת לפסנתר או רכנה בסכנה מעל תהום, למדה ליליאן שאפשר לקחת סיכונים ולא רק לשרוד אלא גם לפרוח. אולי החשוב מכול הוא שלמדה שאפשר להעשיר את החיים בלי גבול באמצעות מעשי שירות ונדיבות כלפי אחרים.
ביבליוגרפיה:
Antczak, Marianne, “The Germans,” in James S. Pula, Ethnic Rochester, Lanham, Md.: University Press of America, 1985.
Bremner, Robert H., “Lillian Wald,” biographical entry in Notable American Women,1607-1950: A Biographical Dictionary, edited by Edward T. James et al., Cambridge, MA: Belknap Press, 1971, v. 3, pp. 526-529.
Daniels, Doris Groshen, Always a Sister: The Feminism of Lillian D. Wald, New York, Feminist Press, 1989.
Duffus, R.L., Lillian Wald: Neighbor and Crusader, New York: The Macmillan Company, 1939.
Feld, Marjorie N., Lillian Wald: A Biography, Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press, 2009. See Feld’s notes on Wald’s Rochester relatives, p. 210. Current 1/11/2013
McKelvey, Blake, “The Germans of Rochester; Their Traditions and Contributions,” Rochester History, Vol. XX, No. 1, January, 1958. Available at https://www.libraryweb.org/~rochhist/v20_1958/v20i1.pdf (Current 1/9/2013).
McKelvey, Blake, Rochester, A Brief History, New York, Edwin Mellon Press, 1984.
McKelvey, Blake, Rochester on the Genesee: The Growth of a City, Syracuse: Syracuse University Press, 1993
Rosenberg, Stuart E., The Jewish Community in Rochester, 1843-1925, New York: Columbia University Press, 1954.
איורים:
Link to Illustration current 07/29/2018
Historic American Buildings Survey, Paul L. and Sally L. Gordon, Photographers October 16, 1966, SOUTH (FRONT) ELEVATION. – George Thompson House, 546 East Avenue, Rochester, Monroe County, NY, built 1876-1877, Link to Illustration current 07/29/2018
LOC Prints & Photographs:
Link to Illustration current 07/29/2018
Historic American Buildings Survey, Hans Padelt, Photographer Winter 1968 (2 1/4′ x 2 3/4′ negative) GENERAL VIEW OF SOUTH FACADE. – Hiram W. Sibley House, 400 East Avenue, Rochester, Monroe County, NY, built 1868, Link to Illustration current 07/29/2018
LOC Prints & Photographs: Link to Illustration current 07/29/2018
Harris-Hollister-Spencer House, 1005 East Avenue, Rochester, Monroe County, NY, built ca. 1865 Link to Illustration (this also has picture of Patrick Barry house) LOC Prints & Photographs: Link to Illustration current 07/29/2018
Silas O. Smith House, 485 East Avenue, Rochester, Monroe County, NY, built 1839-1841, Link to Illustration LOC Prints & Photographs: Link to Illustration current 07/29/2018
Ontario Beach, Charlotte, NY, 1888, LOC Prints & Photographs: Link to Illustration current 07/29/2018
Bausch and Lomb Factory on St. Paul Street, Rochester, ca. 1899; moved there in 1874 and remained until the 1970s. RPL Image Collection Link to Illustration
נכתב ב-2014