וולד ועבודת ילדים – עובדי מפעלים עד 1893
הבא ←מאת ד״ר אן מ. פיליאצ׳י
הצהרת התלות של ילדי אמריקה שנאספו במכרות, במפעלים ובסדנאות / הואיל ואנו, ילדי אמריקה, הוכרזנו כנולדים חופשיים ושווים, ו / הואיל ואנו עדיין בעבדות בארץ החופשיים הזאת; נאלצים לעמול את היום הארוך או הלילה הארוך, ללא שליטה בתנאי העבודה, בבריאות או בבטיחות או בשעות או בשכר, וללא זכות לתגמולים על שירותנו, לפיכך יוחלט / החלטה ראשונה— שלילדות יש זכויות טבועות ובלתי ניתנות לשלילה, ובהן חופש מעמל לפרנסת לחם יומו; הזכות לשחק ולחלום; הזכות לשינה נורמלית בעונת הלילה; הזכות לחינוך, כדי שיהיה לנו שוויון הזדמנויות לפתח את כל מה שיש בנו של שכל ולב. / החלטה שנייה— שאנו מצהירים על עצמנו כחסרי אונים ותלויים; שאנו תלויים ובצדק צריכים להיות תלויים, ושאנו מגישים בזאת את פנייתנו חסרת האונים כדי שנהיה מוגנים בהנאה מזכויות הילדות. / החלטה שלישית— שאנו דורשים את השבת זכויותינו בביטול עבודת ילדים באמריקה. – אלכסנדר ג׳. מקלווי, 1913
במחצית השנייה של המאה ה-19 אפשר היה למצוא מפעלים אמריקניים בכל מקום, מערים גדולות ועד כפרים קטנים. הם תפסו מתחמים נרחבים, מבנים בודדים או חדרים פתוחים גדולים במחסנים. דבר אחד שחלקו במשותף היה שכמעט כולם העסיקו ילדים.
בנים ובנות עבדו לאורך ההיסטוריה – עבודתם הייתה חיונית בבית, בחוות וכחניכים או פקידים בחנויות. אך בעוד שרוב סוגי עבודת הילדים נותרו מקובלים ברבים בקרב האמריקנים, רבים ראו את נוכחות הילדים במפעלים בחשדנות. בניגוד לעבודתם במסגרות עבודה מסורתיות יותר, מפעלים לא סיפקו פיקוח והדרכה צמודים של מבוגרים. ובעוד שמקומות עבודה מסורתיים יכלו להיות מוצדקים כמחזקים מוסר ומספקים חינוך, מיומנויות והכשרה, מפעלים התמקדו במפורש רק בייצור, מהירות ורווח.
פעילי השינוי נתנו קול לפחד הציבורי שילדים במפעלים אינם מקבלים פיקוח, הדרכה וחינוך הולמים. הם טענו שכאשר צעירים שעבדו במפעלים נותרו חסרי השכלה ולא למדו מיומנויות יקרות ערך או פיתחו אתיקת עבודה חזקה, כמבוגרים יחסרו להם הכלים הנתפסים בכול כנחוצים לפיתוח אזרחים פרודוקטיביים ומשכילים ברפובליקה חדשה יחסית.
פלורנס קלי, שתקדיש עשרות שנים למאבק לזכויות נשים וילדים עובדים, הייתה אחת מהמובילות היעילות ביותר באמריקה לסיום עבודת הילדים. חשיפתה מ-1889, ילדינו העמלים, סיפקה ראיות מכריעות שמפעלים ברחבי המדינה העסיקו לא רק צעירים אלא ילדים צעירים מאוד. "בניו ג׳רזי", כתבה, "לפני מינוי מפקחי המפעלים ב-1883, כוח העבודה של ילדים בני שבע ושמונה היה סחורה שנצרכה בהרחבה במפעלי אותה מדינה." (Kelley, Our Toiling Children, p. 4)
"בוויסקונסין", המשיכה, "שלושה עשר מפעלי סריגה מעסיקים 1,583 איש. העבודה מבוצעת בעיקר בידי בנים ובנות." (Kelley, Our Toiling Children, pp. 5-6) מפקד המדינה של רוד איילנד מ-1875, דיווחה קלי, חשף שבין מי שעבדו בשכר, 146 היו בני תשע, 64 בני שמונה, שמונה בני שבע, חמישה בני שש, ו"שלושה בני חמש בלבד." (ההדגשה של קלי) (Kelley, Our Toiling Children, p. 4)
קלי מצאה שאפילו בשנת 1888 – שנה לפני שפרסמה את ילדינו העמלים – נציב לשכת הסטטיסטיקה של העבודה של אוהיו גילה נערות "'במפעלים ובמנסרות ההקצעה מפעילות מקצעות, ובמפעלי חרס עושות עבודת גברים'". באותה עת העסיקו חמישים מפעלי סיגרים וסיגרים זולים ("סטוגיז") בקולומבוס 1,000 איש, שפחות מ-100 מהם היו גברים בוגרים. הנציב מצא מספר גדול של ילדים עובדים גם ב"מפעלי התעשייה" של איירונטון. שם היו לפחות 300 מתוך 1,500 העובדים נערים צעירים. (Kelley, Our Toiling Children, p. 5)
ילדים אמריקנים בסוף המאה ה-19 עבדו בתעשיית הזכוכית, ב"עבודות תאורה חשמלית,… מפעלי משי, כותנה וצמר, עבודות גומי, ייצור מספריים, נעליים, תיקים וקופסאות, במפעלי חרס… בייצור מחטים ומנורות, בייצור רטיות רפואיות, טפטים, טבק הרחה, פריכיות, חורי כפתורים, סיגרים, חולצות, עוגבים, משורים וסלים…." (Kelley, Our Toiling Children, pp. 6-7)
"[ב]קיצור", סיכמה קלי, עבדו ילדים "בכל ענף שבו יישום מכונות" איפשר את עבודתם. (Kelley, Our Toiling Children, pp. 6-7)
קלי דיברה גם על התנאים שבהם עבדו הילדים האלה, והדגישה בפירוט מצמרר את סיכוני הבריאות והבטיחות שנתקלו בהם מדי יום –
התנאים שבהם עובדים ילדים קטנים רצופים סכנה לחיים ולגוף, לבריאות, למוסר ולשכל. הסכנה לחיים לובשת צורה של שריפה, פיצוצי דודים, מכונות לא מוגנות, מכלים פתוחים ומיכלים של נוזלים רותחים, מחלות קטלניות מהדבקה, אוויר מצחין ועבודה מרעילה. (Kelley, Our Toiling Children, p. 7)
צעירים, חשפה, "המועסקים במספרים עצומים במפעלים מסוגים רבים" טיפלו ב"מכונות המונעות בקיטור" שהותירו אותם "חשופים במיוחד לסכנת פיצוץ". (Kelley, Our Toiling Children, p. 10) מוות באש היה סיכון נוסף, עם השלכות מחרידות על ילדים. "באסון מפעל גרניט במסצ׳וסטס ב-1874", כותבת קלי, "מספר ילדים מתחת לגיל עשר נשרפו למוות." (Kelley, Our Toiling Children, p. 4)
בימים שלפני שהממשלה הסדירה את בטיחות מקום העבודה, מתו ילדים במפעלים גם ב"טביעה או כוויות במכלים ובמיכלים של נוזלים", מ"קריעת איברים בידי פירים מסתובבים", וב"ניקוי מכונות בעודן בתנועה". (Kelley, Our Toiling Children, p. 17-18) קלי סיפקה פרטים חיים, מחרידים ואמיתיים על סוגי המוות האלה. היא דיברה על
מוות בטביעה או בכוויות במכלים ובמיכלים של נוזלים המשמשים בתהליכי תעשייה. קחו, להמחשה, את המקרה של אלברט מארש, בן שתים עשרה, שטבע בספטמבר 1888 במפעל גומי בניוארק (ניו ג׳רזי) בנפילה לתוך מיכל נפטה. (Kelley, Our Toiling Children, p. 17)
היא תיארה בגרפיות קילוף קרקפת וקטיעה – מקרי מוות נוספים "מחרידים במיוחד" שהתרחשו בשכיחות מסוימת, במיוחד לנערות ונשים –
קריעת איברים בידי פירים מסתובבים…. מאיימת על נערות יותר מאשר על בנים, כי שמלות וצמות חשופות במיוחד להיתפס. מפקחי המפעלים בניו יורק מזכירים מספר רב של 'תאונות' נוראות מסוג זה לנשים ולנערות. ה'תאונות' שנגרמות מניקוי מכונות בעודן בתנועה הן פשוט אין-ספור." (Kelley, Our Toiling Children, p. 17)
קלי העריכה ש"'כשליש מהתאונות" "'נגרמו על ידי'" סירוב להאט את הייצור ו"'ניקוי המכונות בעודן בתנועה'". (Kelley, Our Toiling Children, pp. 17-18) היא הצביעה על כך שאפשר למנוע את התאונות האלה בפעולה הפשוטה של כיבוי המכונות כשצריך לנקות אותן, לתקן או לכוון, וטענה שהסיבה היחידה להשאיר את המכונות פועלות היא הגדלת רווחים. כראיה ציטטה את המפקח פל מניו ג׳רזי:
'נוהג נפוץ מדי של הנהלות מפעלים, כדי לחסוך חמש דקות, במקום לעצור את המכונות, להתיר (אם לא לפקד) לבנים ולגברים כאחד להחזיר רצועה שהחליקה מגלגלת, בעוד הפיר המניע שנותן כוח לגלגלת פועל במלוא המהירות; או לעיתים קרובות יותר, לעבור למחצית המהירות, שהוא נוהג מסוכן וצריך לקבל את הגינוי המלא ביותר.' (Kelley, Our Toiling Children, pp. 17-18)
לפי פל, הנהלות מפעלים ובעליהם נכשלו גם במניעת תאונות מפני שסירבו להשקיע בתכונות בטיחות שיגנו על ילדים מציוד מסוכן –
'מספר התאונות המתרחשות מדי יום עקב מכונות לא מוגנות הוא ממש מבעית. מוערך שחמישים עד שישים איש נהרגים או נפצעים מדי יום בתאונות הנגרמות מהפעלת משורים עגולים. אנו קוראים לעיתים קרובות על נערות צעירות שקרקפתן נתלשת, על בנים שאצבעותיהם וזרועותיהם נחתכות או נפגעות; מוות בגרירה סביב פירים וכן הלאה….' (Kelley, Our Toiling Children, pp. 17-18)
ילדים אחרים שעבדו במפעלים סיכנו את בריאותם לטווח ארוך אם לא את חייהם. קלי דיווחה על עושות פרחים בשכר דל שסבלו מכאבי ראש תכופים כתוצאה מנשימת אדי צבעים יום אחר יום. "עושת פרחים מלאכותיים" ש"העידה בפני לשכת הסטטיסטיקה של העבודה של ניו יורק" חשפה
אני עובדת במקום שבו מועסקות עשרים ואחת נערות בחדר קטן. אני מכירה נערות רבות שעובדות מתחת לגיל ארבע עשרה; אנחנו עובדות תשע שעות ביום ואני מרוויחה 1.50 דולר (דולר אחד וחמישים סנט) בשבוע. הנערות צריכות לא פעם ללכת הביתה עם כאבי ראש במיוחד כשעובדים על קרמין או צהוב." (New York Bureau of Statistics of Labor Report for 1884, p. 181, quoted in Kelley, Our Toiling Children, p. 24)
ילדים שעבדו במאפיות סבלו משאיפת עשן, כפי שדיווח עושה סיגרים שעדותו נכללה באותו דוח –
'בעיר ניו יורק יש מקומות הידועים כמאפיות קרולר (עוגיות מטוגנות), ובהן קיימות כמה מהרעות הגרועות ביותר של עבודת ילדים שראיתי מעולם. כל המקום הוא גוש אחד של עשן מהשמן המחומם, וראיתי ילדים יוצאים למקומות האלה לעבוד בין 11 ל-12 בלילה עד 1 לפנות בוקר, ואז עובדים כל הלילה או עד 4 בבוקר. ואתם רואים ילדים שוכבים על חביות או סביב התנורים, והם ילדים מגיל שלוש עשרה ועד תשע.'" (New York Bureau of Statistics of Labor Report for 1884, p. 155, quoted in Kelley, Our Toiling Children, p. 24)
מי שעבדו במפעלי כותנה התמודדו עם הסיכוי לחלות ב"ריאה לבנה" משאיפת אבק כותנה בחום גבוה. זה יכול היה להתברר כקטלני. פועל מפעל במסצ׳וסטס העיד ב-1881 ש"'ילד בגיל רך" ש"'הולך לעבוד במפעל'", ונושם כל הזמן את אוויר המפעל ב"'טמפרטורה של תשעים מעלות בחורף ובקיץ כאחד,… בטוח שיגדל חלש וימות מוקדם'". (Bureau of Statistics of Labor of Massachusetts, Report, 1881, quoted in Kelley, Our Toiling Children, pp. 26-27)
כשמדינות וממשלים מקומיים אכן העבירו חוקים שהגבילו עבודת ילדים במפעלים, קשרו תעשיינים בדרך כלל קשר להחלישם. מתנגדי תקנות עבודת הילדים הקפידו שהחקיקה תכלול לא פעם אפס מימון או מנגנוני אכיפה. כתוצאה מכך, לחוקים המוקדמים האלה הייתה השפעה קטנה אם בכלל על עבודת הילדים במפעלים.
כשמדינות ניסו לאכוף חוקי גיל מינימום בשכירת מפקחי מפעלים, עסקו תעשיינים – בעזרת הורים ואפילו הילדים עצמם – לעיתים קרובות בתחבולות. לפעמים, כפי שמראה וולד, היה לתחבולה אופי כמעט קומי –
בעל מפעל אחד קיבל את פני מפקחי הממשלה בלבביות רבה, וכדי להראות את פטריוטיותו, ציווה להניף את הדגל מעל המפעל. הנפת הדגל, כפי שהתברר אחר כך, הייתה אות לילדים שהועסקו במפעל ללכת הביתה. בימים הראשונים של השינוי בעבודת הילדים בניו יורק היו הילדים ברחוב הנרי מספרים לפעמים בחיות על חוויית הסתלקותם הפתאומית מהעין כשסימנו את התקרבות מפקח המפעלים." (Wald, House on Henry Street, p. 145-146)
בכתיבתו ב-1892 הודה ג׳ייקוב ריס שפעילי השינוי השיגו הצלחה מסוימת בחקיקה נגד הפגיעות הגרועות ביותר בעבודת ילדים. אך הוא גם הכיר בכך שקיום חוקים לא אומר בהכרח שיאכפו אותם. "כאן בניו יורק", כתב, "…יש לנו חינוך חובה וחוק מפעלים שאוסר העסקת ילדים צעירים." כל הילדים בני "שמונה עד ארבע עשרה" נדרשו ללמוד "בבית ספר לפחות ארבעה עשר שבועות בכל שנה". אף אחד לא יכול היה "לעבוד במפעלים מתחת לגיל ארבע עשרה", בעוד שאף אחד מתחת לשש עשרה לא הורשה לעשות עבודת מפעל "אלא אם כן יכול לקרוא ולכתוב משפטים פשוטים באנגלית".
ריס ופעילי שינוי עמיתים שלחו "חצי תריסר מפקחי מפעלים" לסקור "יותר מפי שניים אלפי סדנאות". המפקחים לא רק מצאו הפרות גסות. הם יכלו לעשות מעט כדי לאכוף את החוק. הרוב הגדול של הילדים מתחת לגיל שעבדו שיקרו להם ונשארו בעבודה. מכיוון שהמדינות עדיין לא רשמו בדרך כלל לידות, פעילי השינוי לא יכלו לעשות הרבה כדי להפריך את השקרים. אפילו מי שהצליחו להסיר חזרו "למחרת לאותה סדנה או לאחרת". (Riis, Children of the Poor, pp. 92-93)
ילדים עצמם שיתפו פעולה לעיתים קרובות בהפרת חוקים שנועדו להגן עליהם. אחרי שמדינות העבירו חוקי גיל מינימום, למדו לשקר בגילם באופן שגרתי ואוטומטי. ריס הודה ש"ההרגל לומר ארבע עשרה או שש עשרה" בתשובה לשאלות על גילם "הופך לבלתי מודע…." (Riis, Children of the Poor, p. 96) ב"שבעה מפעלי חצר אחורית" חזה ב"סך הכול 63 ילדים, מהם 5 הודו שהם מתחת לגיל, ואילו מהשאר 45 נראו כך בוודאות. לשלושה עשר האחרים נתנו את הזכות שמא, אך אני לא חושב שהם הגיעו לה." (Riis, Children of the Poor, p. 95) במקרה אחד מצא "נערה, שלא יכלה להיות בת שתים עשרה… עובדת קשה במכונת תפירה במפעל חולצות ברחוב דיביז׳ן…." ברגע ש"ראתה" את ריס ועמיתיו, היא "קמה ורצה". עד מהרה השיגו אותה "בחדר הסמוך מתחבאת מאחורי ערימת חולצות", ובכל זאת כשהתעמתו איתה, אמרה הנערה "מיד" שלא רק "שהיא בת ארבע עשרה"; היא אפילו לא "עובדת שם…." (Riis, Children of the Poor, p. 96)
ריס שם לעצמו משימה לבקר ב"מספר מפעלים, במקרים מעטים בליווי סגן מפקח המפעלים", אבל "בתדירות גבוהה יותר לבד". במקום אחד "מצא בנים עובדים, המעמידים פני בני שבע עשרה, שנרשמו" כבני אותו גיל באותו מפעל במשך "שלוש שנים מלאות, והיו בני שלוש עשרה לכל היותר". חלק מהבנים האלה "עבדו ליד מכבשי כוח ועשו עבודה מעבר לשנותיהם". ריס העיר בלגלוג שאם באמת היו בני שבע עשרה, יכלו "להרוויח יותר כסף במוזיאון דיים" כ"פלאי טבע" מאשר "ליד שולחן העבודה". (Riis, Children of the Poor, pp. 102-103)
אף שרבים הסתייגו מעבודת ילדים במפעלים, קהילות שלמות התעלמו לא פעם מהמציאות במקום להתעמת איתה. פלורנס קלי טענה שהסיבה הבסיסית לסירוב הגורף הזה לפעול הייתה כלכלית. בעלי מפעלים לא רצו לוותר על היתרון של תשלום שכר נמוך לילדים. הורים אימנו את צאצאיהם לשקר למפקחים כי נזקקו לכסף. ומנהיגי קהילה חששו שהיעדר ילדים מרוויחי שכר עלול להוביל למסים גבוהים יותר, הוצאה גדולה יותר על בתי ספר וצורך גדול יותר בפילנתרופיה. (Kelley, Ethical Gains…., pp. 58, 61, 63-64)
עד שעברה וולד ללואר איסט סייד, פעילי השינוי כבר חדרו מעט נגד עבודת ילדים במפעלים. אך הנוהג נמשך. למרבה המזל, כך גם מאמצי פעילי השינוי – כולל וולד.
ביבליוגרפיה
Adler, Cyrus, Jacob H. Schiff: His Life and Letters, Garden City, NY: Doubleday, Doran and Co., Inc., 1929, vols. I & II.
Blumberg, Dorothy Rose, Florence Kelley: The Making of a Social Pioneer, New York: Augustus M. Kelley, 1966, pp. 99-105.
Bradbury, Dorothy E., Four Decades of Action for Children; A Short History Of The Children’s Bureau, Dorothy E. Bradbury, Assistant Director, Division Of Reports, Children’s Bureau, To the Future, Martha M. Eliot, M.D., Chief Children’s Bureau; U.S. Department of Health, Education, and Welfare, Social Security Administration • Children’s Bureau, For Sale By The Superintendent Of Documents, U. S. Government Printing Office, Washington 25, D. C. – Price 35 Cents., 1956
Carson, Mina, Settlement Folk: Social Thought and the American Settlement Movement, 1885-1930, Chicago: University of Chicago Press, 1990
Daniels, Doris Groshen, Always a Sister: The Feminism of Lillian D. Wald, New York, Feminist Press, 1989
Davis, Allen F., Spearheads for Reform: The Social Settlements and the Progressive Movement, 1890-1914, New York, Oxford University Press, 1967
Duffus, R.L., Lillian Wald: Neighbor and Crusader, New York: The Macmillan Company, 1939
Goldmark, Josephine, Impatient Crusader: Florence Kelley’s Life Story, Urbana: University of Illinois Press, 1953
Kelley, Florence, Some Ethical Gains Through Legislation, by Florence Kelley, New York: The Macmillan Company, 1905, pp. 58, 61, 61, 63-64)
[Kelley] Wischnewetzky, Florence Kelley, Our Toiling Children, Chicago, Women’s Temperance Publication Association, 1889, pp. 4-7, 10, 17-18, quoting New York Bureau of Statistics of Labor Report for 1884, pp.155,181, p. 24, quoting Bureau of Statistics of Labor of Massachusetts, Report, 1881, pp. 26-27.
Lubove, Roy, The Progressives and the Slums: Tenement House Reform in New York City, 1890-1917, np: University of Pittsburgh Press, 1962.
Riis, Jacob, The Children of the Poor, New York, Charles Scribner’s Sons, 1908 (c1892), pp. 92-93, 95, 96, 102-103.
Trattner, Walter I., Crusade for the Children: A History of the National Child Labor Committee and Child Labor Reform in America, Chicago: Quadrangle Books, 1970.
Wald, Lillian D., The House on Henry Street, NY: Henry Holt & Co., 1915, pp. 145-146.
Wald, Lillian D., Windows on Henry Street, Boston: Little Brown, and Company, 1934.
איורים
The Miriam and Ira D. Wallach Division of Art, Prints and Photographs: Photography Collection, The New York Public Library. “Cold Spring.” The New York Public Library Digital Collections. 1875. Link to Illustration Current 12/18/19
Lionel Pincus and Princess Firyal Map Division, The New York Public Library. “Factory and Electrotype Foundry ; First Residence 1857; St. Joseph’s Asylum, St. John’s Protectory West Seneca, N.Y., St. Patrick’s Church. , Factory” The New York Public Library Digital Collections. 1880. Link to Illustration Current 12/18/19
Girls Sew Link to Illustration Current 12/10/19
Kelley, Florence, Portrait, public domain Link to Illustration Current 12/10/19
Kelley, Florence, 1925, Public domain Link to Illustration Current 12/10/19
The Miriam and Ira D. Wallach Division of Art, Prints and Photographs: Photography Collection, The New York Public Library. “General View Sewing Room — Large Shoe Factory, Syracuse, N.Y.” The New York Public Library Digital Collections. 1895. Link to Illustration Current 12/18/19
Lionel Pincus and Princess Firyal Map Division, The New York Public Library. “Grist Mill and Miller’s Residence , Turbine – Water Wheels – Undershot, Paint Shop Store Houses, Barn and Rear of Factory; Saw Mill, J. Schoepflin & Sons Factory and Machine Shop, Gardenville town of West Seneca, Erie Co., N.Y.” The New York Public Library Digital Collections. 1880. Link to Illustration Current 12/18/19
The Miriam and Ira D. Wallach Division of Art, Prints and Photographs: Photography Collection, The New York Public Library. “Interior of a Factory.” The New York Public Library Digital Collections. 1870. Link to Illustration Current 12/18/19
The Miriam and Ira D. Wallach Division of Art, Prints and Photographs: Picture Collection, The New York Public Library. “New York City–destruction by fire of Hale’s piano factory, on West Thirty-fifth Street, September 3d.” The New York Public Library Digital Collections. 1877-09-22. Link to Illustration Current 12/18/19
Lionel Pincus and Princess Firyal Map Division, The New York Public Library. “P.K. Kennedy’s Peddling Wagon & Cigar & Tobacco Factory No. 5 Exchange St. Auburn, New York” The New York Public Library Digital Collections. 1875. Link to Illustration Current 12/18/19
Riis, Jacob, Portrait(s) Jacob Riis, American journalist. Pirie MacDonald – This image is available from the United States Library of Congress’s Prints and Photographs division under the digital ID cph.3b05563. This tag does not indicate the copyright status of the attached work. A normal copyright tag is still required. See Commons: Licensing for more information. Public Domain File:Jacob Riis 2.jpg Created: 31 December 1905
Link to Illustration Current 12/10/19
The Miriam and Ira D. Wallach Division of Art, Prints and Photographs: Picture Collection, The New York Public Library. “Sausage Factory On The East Side ; Habib Assi The Syrian Chef ; Where The Polish Jews Do Their Shopping.” The New York Public Library Digital Collections. 1900. Link to Illustration Current 12/18/19
Shearman, James A., artist. [View of B.T. Babbitt’s “best soap” factory buildings, New York City] [graphic] / J.A. Shearman. Published/Created between 1870 and 1880] Link to Illustration Current 12/18/19
A sweatshop in the United States c.1890 Link to Illustration Current 12/10/19
נכתב ב-2021